Twitter

Wednesday, February 14, 2024

Utilitarianism

 Utilitarianism

u·til·i·tar·i·an·ism

/yo͞oˌtiləˈterēəˌnizəm/

 

Rabbi Ari Kahn

1.    משנה מסכת תרומות פרק ח

(ט) חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה, מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטָהֳרָה, יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרֵד וְתִטַּמֵּא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בְּיָדָיו:

A jar [of terumah] was broken in the upper part of the wine-press, and the lower part was unclean: Both Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua agree that if one can save at least a reviit of it in cleanness he should save it. But if not: Rabbi Eliezer says: let it flow down and become unclean of its own accord, and let him not make it unclean with his own hands.

(יב) וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם נָכְרִים, תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמְּאָהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי אָנוּ מְטַמְּאִים אֶת כֻּלְּכֶן, יְטַמְּאוּ אֶת כֻּלָן, וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

Similarly, if gentiles say to women, “Give us one of you that we may defile her, and if not, we will defile you all”, then let them all be defiled rather than hand over to them one soul from Israel.

2.    תוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ז

הלכה כ-סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן אמ' ר' יהודה במי דברים אמו' בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכן הוא אומ' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ר' שמעון או' כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

3.    בראשית רבה (וילנא) (פרשת ויגש) פרשה צד סימן ט

תָּנֵי סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁאָמְרוּ לָהֶם גּוֹיִם תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו אָנוּ הוֹרְגִים אֶתְכֶם, יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶן כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, נוֹתְנִין וְאַל יֵהָרְגוּ כֻּלָּם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּזְּמַן שֶׁהוּא מִבִּפְנִים וְהֵן מִבַּחוּץ, אֲבָל הוּא מִבִּפְנִים וְהֵן מִבִּפְנִים, הוֹאִיל וְהוּא נֶהֱרַג וְהֵן נֶהֱרָגִים, יִתְּנוּ לָהֶם וְאַל יֵהָרְגוּ כֻּלָּם, כְּגוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר (שמואל ב כ, כב): וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם, הוֹאִיל וְהוּא נֶהֱרָג וְאַתֶּם נֶהֱרָגִים, תְּנוּהוּ לָהֶם וְאַל תֵּהָרְגוּ כֻּלְּכֶם.

4.    שמואל ב פרק כ, א-כב

(א) וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּאמֶר אֵֽין־לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א נַֽחֲלָה־לָ֙נוּ֙ בְּבֶן־יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיַּ֜עַל כָּל־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י דָוִ֔ד אַחֲרֵ֖י שֶׁ֣בַע בֶּן־בִּכְרִ֑י וְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ דָּבְק֣וּ בְמַלְכָּ֔ם מִן־ הַיַּרְדֵּ֖ן וְעַד־יְרוּשָׁלִָֽם: (יג) כַּאֲשֶׁ֥ר הֹגָ֖ה מִן־הַֽמְסִלָּ֑ה עָבַ֤ר כָּל־אִישׁ֙ אַחֲרֵ֣י יוֹאָ֔ב לִרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִֽי: (טו) וַיָּבֹ֜אוּ וַיָּצֻ֣רוּ עָלָ֗יו בְּאָבֵ֙לָה֙ בֵּ֣ית הַֽמַּעֲכָ֔ה וַיִּשְׁפְּכ֤וּ סֹֽלְלָה֙ אֶל־הָעִ֔יר וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּחֵ֑ל וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־יוֹאָ֔ב מַשְׁחִיתִ֖ם לְהַפִּ֥יל הַחוֹמָֽה: (טז) וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ־נָ֣א אֶל־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד־הֵ֔נָּה וַאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ: (יז) וַיִּקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וַתֹּ֧אמֶר הָאִשָּׁ֛ה הַאַתָּ֥ה יוֹאָ֖ב וַיֹּ֣אמֶר אָ֑נִי וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ שְׁמַע֙ דִּבְרֵ֣י אֲמָתֶ֔ךָ וַיֹּ֖אמֶר שֹׁמֵ֥עַ אָנֹֽכִי: (יח) וַתֹּ֖אמֶר לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֨ר יְדַבְּר֤וּ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לֵאמֹ֔ר שָׁאֹ֧ל יְשָׁאֲל֛וּ בְּאָבֵ֖ל וְכֵ֥ן הֵתַֽמוּ: (יט) אָנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַחֲלַ֥ת הֽ': פ (כ) וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם־אֲבַלַּ֖ע וְאִם־אַשְׁחִֽית: (כא) לֹא־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנֽוּ־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה: (כב) וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל־כָּל־הָעָ֜ם בְּחָכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵֽעַל־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ: ס

(1) Now there happened to be there a base fellow, whose name was Sheba, the son of Bichri, a Benjamite; and he blew the horn, and said: 'We have no portion in David, neither have we inheritance in the son of Jesse; every man to his tents, O Israel.' (2) So all the men of Israel went up from following David, and followed Sheba the son of Bichri; but the men of Judah did cleave unto their king, from the Jordan even to Jerusalem…. (13) When he was removed out of the highway, all the people went on after Joab, to pursue after Sheba the son of Bichri… (15) And they came and besieged him in Abel of Beth-maacah, and they cast up a mound against the city, and it stood in the moat; and all the people that were with Joab battered the wall, to throw it down. (16) Then cried a wise woman out of the city: 'Hear, hear; say, I pray you, unto Joab: Come near hither, that I may speak with thee.' (17) And he came near unto her; and the woman said: 'Art thou Joab?' And he answered: 'I am.' Then she said unto him: 'Hear the words of thy handmaid.' And he answered: 'I do hear.' (18) Then she spoke, saying: 'They were wont to speak in old time, saying: They shall surely ask counsel at Abel; and so they ended the matter. (19) We are of them that are peaceable and faithful in Israel; seekest thou to destroy a city and a mother in Israel? why wilt thou swallow up the inheritance of the Lord?' (20) And Joab answered and said: 'Far be it, far be it from me, that I should swallow up or destroy. (21) The matter is not so; but a man of the hill-country of Ephraim, Sheba the son of Bichri by name, hath lifted up his hand against the king, even against David; deliver him only, and I will depart from the city.' And the woman said unto Joab: 'Behold, his head shall be thrown to thee over the wall.' (22) Then the woman went unto all the people in her wisdom. And they cut off the head of Sheba the son of Bichri, and threw it out to Joab. And he blew the horn, and they were dispersed from the city, every man to his tent. And Joab returned to Jerusalem unto the king.

5.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תרומות פרק ח הלכה ד ידיד נפש

תַנִי, סִיעוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מֵהָלְכִין בַּדֶּרֶךְ. פָּגְעוּ לָהֶן גוֹיִם וְאָמְרוּ תְּנּוּ לָנּוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהֲרוֹג אוֹתוֹ וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ הוֹרְגִים אֶת כּוּלְכֶם. אֲפִילּוּ כּוּלָּן נֶהֱרָגִים לֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל אבל אם יִיחָדוּ לָהֶן אֶחָד כְּגוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שהיה מורד בדוד ונמלט אל אבלה ויואב שם מצור על העיר עד שימסרו לו את שבע בן בכרי יִמְסְרוּ אוֹתוֹ וְאַל יֵיהָרְגוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא חַיָּיב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי ואם לא היה חייב מיתה, אפילו אם ייחדו, לא ימסרו וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אף על פי שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. עוּלָא בַּר קוֹשַׁב, תַבָעְתֵיהּ מָלְכוּתָא רצו להרגו עָרַק וְאַזִּיל לֵיהּ לְלוֹד גַּבֵּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אָתוּן וְאָקְפוּן מְדִינַתָא באו חיילי המלך ועשו מצור אָמְרוּ לָהֶן, אֵין לֵית אָתוּן יְהָבוּן לֵיהּ לָן אֲנַן מְחָרְבִין מְדִינַתָא אמרו להם, אם לא תמסרו לנו אותו נחריב את כל המדינה סַלַק גָבֵּיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּפָיְּיסֵיהּ וִיהָבֵיהּ לוֹן הלך ריב"ל לעולא בר קושב ופייס אותו למסור את עצמו וְהַוֵה אֵלֵיהוּ זָכוּר לְטוֹב יְלִיף מִתְגָלֵי עָלוֹי וְלָא אֶתְגָלֵי עד אז היה אליהו הנביא מתגלה אל ריב"ל, ומאותו מקרה לא נתגלה אליו וְצָם כַּמָּה צוֹמִין וְאִיתְגָלֵי עָלוֹי צם ריב"ל כמה צומות לדעת מדוע אינו נגלה אליו אָמַר לֵיהּ, וְלַמָּסוֹרוֹת אֲנִי נִגְלָה? אמר לו אליהו, ולמלשינים אני נגלה? אָמַר לֵיהּ וְלֹא מִשְׁנָה עָשִׂיתִי? אמר לו ריב"ל הרי אני עשיתי כמו שכתוב במשנה, ייחדו להם אחד ימסרוהו! אָמַר לֵיהּ, וְזוֹ מִשְׁנַת הַחֲסִידִים? ענה לו אליהו, וכי כך נוהגים חסידים? היית צריך לשלוח אחר שיפייס אותו. רַבִּי אֵימִי אִיתְצָד נתפס ע"י גזלנים בְּסִיפְסִיפָה. אָמַר ר' יוֹנָתָן, יִכָּרֵךְ הַמֵּת בִּסְדִינוֹ כלומר, אין דרך להצילו. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, עַד דְאָנָא קָטִיל אָנָּא מִתְקָטִיל אני אלך להצילו, ואו שאני אהרוג או נהרג על ידם אֲנָּא אֵיזִיל וּמִשֶׁיָּזִיב לֵיהּ בְּחַיָּילָא אני אלך להצילו בכח אָזַל וּפָיֵיסוּן וִיהָבוּנֵיהּ לֵיהּ הלך ופייס אותם והחזירו לו אותו אָמַר לוֹן ר"ל אמר לגזלנים וְאָתוּן גַּבֵּי סַבּוֹן וְהוּא מָצְלִי עָלֵיכוֹן ואתם בואו אצל ר' יוחנן הזקן ויתפלל עליכם אָתוּן גַּבֵּי באו אצל ר' יוֹחָנָן. אָמַר לוֹן, מַה דְּהֲוֵה בְּלִבְּכוֹן אִיעָבַד לֵיהּ יִמְטָא לְהַהוּא עָמֵא מה שרציתם לעשות לו יבוא עליכם לָא מָטוּן אָפִּיפְּסִירוּס עַד דְאָזְלוּן כּוּלְהוֹן לא הספיקו להגיע עד אפיפסירוס עד שמתו כולם.

It was stated: “A group of people on the road were met by Gentiles who said to them, give us one of you that we may kill him, otherwise we shall kill all of you; even if all of them are killed they should not hand over a Jewish person. If they designated one, like Sheba ben Bikhri, they should hand him over so as not to be killed.” Rebbi Simeon ben Laqish said, on condition that he be guilty of a capital crime like Sheba ben Bikhri; but Rebbi Joanan said, even if he is not guilty of a capital crime like Sheba ben Bikhri. Ulla bar Qoshav was proscribed by the government. He fled and went to Lydda to Rebbi Joshua ben Levi. They came and surrounded the city. They said to them, if you do not hand him over to us, we shall destroy the city. Rebbi Joshua ben Levi went to him and talked him into being handed over to them. Elijah, may he be remembered for good things, used to appear to him; he stopped appearing. He fasted may fasts; he appeared to him and said, do I appear to informers? He said to him, did I not act according to a baraita? He said to him, is that a statement for the pious?

6.    רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה

נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶן יִטָּמְאוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם. יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם. אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

(5) If idolaters will demand one of a group of women, saying: "Yield us one of among you and we will defile her, if not we will defile you all", let all be defiled, rather than surrender to them one soul in Israel. Likewise, if idolaters will say to a group of men: "Yield us one of you and we will kill him, if not we will kill you all", let all of them be killed rather than surrender to them one soul in Israel. If, however, they single out the one, saying: "Give us that man, if not we will kill you all", if he be guilty of a capital crime, as, for example, Sheba son of Bichri, they may surrender him to them, but it is not commendable to advise them to do so; if he be not guilty of a capital crime, they all must submit rather than surrender them one soul in Israel.

7.    הגהות מיימוניות הלכות יסודי התורה פרק ה

[ו] צ"ע שפסק כר"ל לגבי רבי יוחנן דאמר אף על פי שאינו חייב מיתה, שוב הראני מורי זצ"ל:

8.    בית יוסף יורה דעה סימן קנז אות א ד"ה כל העבירות

בירושלמי (סוף ה"ד) תני סיעת בני אדם שהיו מהלכים בדרך ופגעו בהן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. ומשמע דהלכה כרבי יוחנן וכן נראה מדברי רבינו שמשון בפירוש המשנה ומדברי הר"ן במסכת יומא (ד. ד"ה ומיהו) וכתבו דהוא הדין לנשים שאמרו להן גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאה וכו' שאם יחדוה להם יתנו אותה ואל יטמאו כולן. אבל הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ה) פסק כריש לקיש וצריך טעם למה דהא בכל דוכתא קיימא לן (יבמות לו.) הלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל. ואפשר דפשט לישנא כוותיה דריש לקיש דייקא טפי: וגרסינן תו בירושלמי (שם) עולא בר קסרי תבעתיה מלכותא ערק ואזל ליה ללוד גבי רבי יהושע בן לוי אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבין ליה לן אנו מחרבין מדינתא סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא איתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה אמר ליה ולא משנה עשיתי אמר ליה וזהו משנת חסידים היא. משמע דאע"ג דמדינא שרי מכל מקום מדת חסידות הוא שלא לעשות כן ומפני כך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה (ה"ה) שאם יחדוהו והוא חייב מיתה יתנוהו להם ואין מורין להם כן לכתחלה:

9.    שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז סעיף א

הגה...עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶנּוּ, לֹא יִתְּנוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדוּהוּ וְאָמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי. (מִשְׁנָה פ' ח' דִּתְרוּמוֹת וְהַרַמְבַּ''ם פ''ה מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה:) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְמָסְרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן חַיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְרַ''ן). וְכֵן נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּם וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ, יִטָּמְאוּ כֻּלָּם וְלֹא יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. (רַמְבַּ''ם פ' הַנִּזְכָּר).

10. ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז סעיף א

(טז) עובדי כוכבים כו'. ירושלמי פ"ח דתרומות והביאו הר"ש שם מתני' י"ב וכר' יוחנן והרמב"ם פסק כר"ל משום ההוא עובדא דריב"ל שם וצ"ע:

11. החזון איש (סנהדרין סימן כה)

Text

Description automatically generated

 

 

Diagram

Description automatically generated

Diagram

Description automatically generated

The trolley problem is a thought experiment in ethics. The general form of the problem is this:

You see a runaway trolley moving toward five tied-up (or otherwise incapacitated) people lying on the tracks. You are standing next to a lever that controls a switch. If you pull the lever, the trolley will be redirected onto a side track, and the five people on the main track will be saved. However, there is a single person lying on the side track. You have two options:

Do nothing and allow the trolley to kill the five people on the main track.

Pull the lever, diverting the trolley onto the side track where it will kill one person.

Which is the more ethical option?

The modern form of the problem was first introduced by Philippa Foot in 1967,[1] but also extensively analyzed by Judith Thomson,[2][3]Frances Kamm,[4] and Peter Unger.[5] However an earlier version, in which the one person to be sacrificed on the track was the switchman's child, was part of a moral questionnaire given to undergraduates at the University of Wisconsin in 1905,[6][7] and the German legal scholar Hans Welzel [de] discussed a similar problem in 1951.[8] In addition, a similar problem involving whether it is ethical to deflect a projectile from a larger crowd toward a smaller one, was discussed by Avrohom Yeshaya Karelitz in his commentary on the Talmud, written and published well before his death in 1953.[9]

Beginning in 2001, the trolley problem and its variants have been used extensively in empirical research on moral psychology. Trolley problems have also been a topic of popular books.[10] The problem often arises in the discussion of the ethics of the design of autonomous vehicles.

12. חשוקי חמד מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב

והנה החזון איש (סנהדרין סימן כה) מסתפק מה הדין באחד שראה חץ הולך להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד, האם מותר להטותו כדי להציל את הרבים, שהרי אסור למסור נפש יהודי, אפילו כדי להציל הרבים. צדדי הספק יתכן שאין זה דומה למסירת היחיד להריגה כדי להציל רבים, דהמסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, ובפעולה זו ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה, אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, גם הצלת אחרים קשור במה שמוסרין להריגה נפש מישראל, אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר, היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל, ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר. מצד שני הכא גרע, דהורג בידים ולא מצינו אלא שמוסרין אבל להרוג בידים, אפשר דאין הורגין.



 

 

פרשת תרומה התשפד

 פרשת תרומה התשפד

הרב ארי דוד קאהן                                                                           ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    שמות פרק כה פסוק ח - ט (פרשת תרומה)

(ח) וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם: (ט) כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ:  

2.    שמות פרק כה פסוק לז - מ (פרשת תרומה)

(לז) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ: (לח) וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר: (לט) כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר יַעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ אֵ֥ת כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (מ) וּרְאֵ֖ה וַעֲשֵׂ֑ה בְּתַ֨בְנִיתָ֔ם אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה מָרְאֶ֖ה בָּהָֽר:

3.    שמות פרק כו פסוק כח - ל (פרשת תרומה)

(כח) וְהַבְּרִ֥יחַ הַתִּיכֹ֖ן בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֑ים מַבְרִ֕חַ מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה: (כט) וְֽאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים תְּצַפֶּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹֽתֵיהֶם֙ תַּעֲשֶׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וְצִפִּיתָ֥ אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב: (ל) וַהֲקֵמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר:

4.    שמות פרק כז פסוק ה - ח (פרשת תרומה)

(ה) וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ תַּ֛חַת כַּרְכֹּ֥ב הַמִּזְבֵּ֖חַ מִלְּמָ֑טָּה וְהָיְתָ֣ה הָרֶ֔שֶׁת עַ֖ד חֲצִ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ: (ו) וְעָשִׂ֤יתָ בַדִּים֙ לַמִּזְבֵּ֔חַ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת: (ז) וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ: (ח) נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַעֲשֽׂוּ:

5.    שמות פרק כד פסוק ט - יח (פרשת משפטים)

(ט) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (י) וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: (יא) וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס (יב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם: (יג) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים: (יד) וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם: (טו) וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר: מפטיר (טז) וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־ה֙' עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן: (יז) וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד ה֔' כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יח) וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה:

6.    במדבר פרק יב פסוק ה - ח (פרשת בהעלותך)

(ה) וַיֵּ֤רֶד ה֙' בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: (ו) וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה֗' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: (ז) לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: (ח) פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה֖' יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה:

7.    בראשית פרק כח פסוק יא - כב (פרשת ויצא)

(יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא: (יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ: (יג) וְהִנֵּ֨ה ה֜' נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י ה֗' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ: (יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ: (טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ: (טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה֔' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי: (יז) וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם: (יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ: (יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה: (כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־ לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה֛' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

8.    רש"י בראשית פרק כח פסוק יז (פרשת ויצא)

וזה שער השמים - מְקוֹם תְּפִלָּה לַעֲלוֹת תְּפִלָּתָם הַשָּׁמַיְמָה. וּמִדְרָשׁוֹ, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁל מַעְלָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁל מַטָּה:

9.    משנה מסכת ברכות פרק ד משנה ה

מתני' הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר והגיע זמן התפילה יֵרֵד מהחמור ויעמוד כנגד המקדש אִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסָדָא ספינה קטנה יְכַוֵין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים.

10. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד א

תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹמֵא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת יְכַוֵּין לִבּוֹ כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳״. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם״. הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ״. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים  יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת יִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ לִפְנֵי הַכַּפּוֹרֶת. נִמְצָא עוֹמֵד בַּמִּזְרָח מַחֲזִיר פָּנָיו לַמַּעֲרָב. בַּמַּעֲרָב מַחֲזִיר פָּנָיו לַמִּזְרָח. בַּדָּרוֹם  מַחֲזִיר פָּנָיו לַצָּפוֹן. בַּצָּפוֹן  מַחֲזִיר פָּנָיו לַדָּרוֹם. נִמְצְאוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּונִין אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד. אָמַר רַבִּי אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: מַאי קְרָאָה ״כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת״  תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים בּוֹ.

11. תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה ה

תַּנִי, סוּמָא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכָוִין אֶת הָרוּחוֹת, הָרֵי אֵילוּ מִתְפָּלְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעֲלָן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א, פרק ח, מד) וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל ה'. הָעוֹמְדִים וּמִתְפָּלְלִין בְּחוּצָהּ לָאָרֶץ, הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמַה טַעַם? (שם) וְהִתְפַּלְּלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. הַעוֹמְדִין וּמִתְפָּלְלִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי יְרוּשָׁלַיִם. וּמַה טַעַם? (שם) וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפָּלְלִין בִּירוּשָׁלַיִם, הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפָּלְלִין בְּהַר הַבַּיִת, הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וּמַה טַעַם? (דברי הימים ב, ו, כא) אֲשֶׁר יִתְפַּלְּלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלַחְתָּ. נִמְצָא, הַעוֹמְדִין בַּצָּפוֹן פְּנֵיהֶן לַדָּרוֹם, הַעוֹמְדִין לַדָּרוֹם פְּנֵיהֶם לַצָּפוֹן. הָעוֹמְדִים בַּמִּזְרָח פְּנֵיהֶן לַמַּעֲרָב. לַמַּעֲרָב פְּנֵיהֶן לַמִּזְרָח. נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִתִפָּלְלִין אֶל מָקוֹם אֶחָד, הַדָא הוּא (ישעיה נו, ז) כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (מלכים א, ו, יז) הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי לְפָנִים - הֵיכַל שֶׁכֹּל הַפָּנִים פּוֹנִין לוֹ. עַד כְּדוֹן בְּבִינְיַּינוֹ בְּחוּרְבָּנוֹ מִנַיִּין? אָמַר רַבִּי אִבּוֹן (שיר השירים ד, ד) בָּנוּי לְתַלְפִּיוֹת, תֵּל שֶׁכֹּל הַפִּיּוֹת מִתְפָּלְלִין עָלָיו בִּבְרָכָה, בִּקְרִיַת שְׁמַע , וּבַתְּפִלָּה בִּבְרָכָה, בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַם. בִּתְפִילָה, אֱלֹהֵי דָּוִד וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַם. בִּקְרִיַת שְׁמַע, פּוֹרֵשׂ סוּכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (הושע ה, טו) אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א, פרק ט, ג) וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. הָא כֵּיצַד? פָּנָיו לְמַעְלָה, וְעֵינָיו וְלִבּוֹ לְמַטָּה. וְאִם לָאו, יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. לְאֵי זֶה בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים? ר' חִיָּיא רָבָא כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים שֶׁל מַעֲלָן ר"ש בֶּן חֲלָפְתָא אָמַר, כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלְּמַטָּן. אָמַר רַבִּי פִּינְחָס, לָא פְּלִיגִין בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים שֶׁלְּמַטָּן מְכַוֵּון כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁל מַעֲלָן.

12. שמות פרק כג פסוק כ (פרשת משפטים)

הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי:

 

 

13. רש"י שמות פרק כג פסוק כ (פרשת משפטים)

אשר הֲכִנֹֽתִי. אֲשֶׁר זִמַּנְתִּי לָתֵת לָכֶם, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ אל המקום אשר הֲכִנֹֽתִי כְּבָר מְקוֹמִי כְּנֶגְדּוֹ, וְזֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁאוֹמְרִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד שֶׁל מַטָּה :

14. שמות פרק טו פסוק יז (פרשת בשלח)

תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ ה֑' מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ:

15. רש"י מסכת סוכה דף מא עמוד א ד"ה אי נמי

אי נמי - ... הני מילי - בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך.

16. בראשית פרק לה (פרשת וישלח)

(יג) וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ: (יד) וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּ֛קוֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן: (טו) וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת־שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל:

17. רש"י בראשית פרק לה פסוק יג (פרשת וישלח)

בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ - אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ:

ויעל מעליו אלהים במקום אשר דיבר אתו. פירש רש"י איני יודע מה בא ללמדנו. ולי נראה שבא ללמדנו שהאבות הן הן המרכבה, ושבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה כידוע, שיעקב היה עכשיו בבית אל ולוז, ושם שער השמים כי שני מקומות אלו נתחברו עם הר המוריה כמבואר למעלה בפרשת ויצא (כח טז), ואילו לא נאמר במקום אשר דיבר אתו הייתי אומר שהלכה השכינה למקום אחר ומשם עלתה אל מדורה, על כן הוצרך לפרש שעלה אלהים בשווי מן זה המקום עד אשר לעולם יעקב למטה והשכינה למעלה ועלתה אל מדורה לבית המקדש של מעלה המכוון כנגד המקום אשר דיבר אתו בבית המקדש שלמטה:

18. שפתי חכמים בראשית פרק לה פסוק יג אות ס (פרשת וישלח)

אף על גב דבבראשית רבה (פ' פ"ב ז') למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך (לעיל י"ז כ"ב ד"ה מעל), מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו:

19. בראשית רבה (וילנא) פרשה מז סימן ו (פרשת לך לך)

אָמַר לוֹ הִפָּטֵר בְּשָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית י"ז:כ"ב): וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, (בראשית ל"ה:י"ג): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים, (בראשית כ"ח:י"ג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו.

20. רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ד

בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל.

21. טעמי המנהגים - קונטרס אחרון סימן תקפז אות סד

(סד) והמקדש של מטה היה מסתלק. בספר דברי יחזקאל פי' מה שאומרים בסליחות, "העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות, וכל מחמדיה טבועות וגנוזות" כו', על פי מ"ש מוח"ז הגאון הקדוש מאוה"ל זלה"ה על פסוק (תהלים ע"ד) שלחו באש מקדשך, לארץ חללו משכן שמך, דבהמ"ק נשתלח באש לשמים, ורק לארץ למראה עיני הבשר חללו משכן שמך, שהיה נראה לעינים ששרפו אותו. וזה פירושו, העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות, לעיני בשר. ובאמת, וכל מחמדיה טבועות וגנוזות, שנגנז הכל*. ואין לנו שיור רק התורה הזאת, היינו דבמה נוכל לזכות שיחזיר לנו הקדוש ברוך הוא הכל, הוא ע"י התורה. כשנקיים התורה, יחזירם לנו הבורא יתברך שמו:

ובספר ייטב לב (אמור) כתב בשם עשרה מאמרות להרמ"ע ז"ל, דאם למטה נחרב, שלמעלה קיים, ובו מיכאל עומד ומקריב קרבנות ונפשות*. ופנחס מזרע אהרן הוא אליהו עודנו מקריב תמידין כסדרן בכל יום, ע"ש: ומקובלני ממוזלה"ה בעל המחבר ספר ישמח משה ותשובת השיב משה, כי פעם אחת אחר שסיים תפלת י"ח עלה בלבו להתפלל לראות הדבר הנ"ל האמור בעשרה מאמרות, ועם לבבו אמר אולי קיימא לי שעתא ואזכה לראותו. ותיכף התפלל על זה, ומילא ה' שאלתו, וראה עין בעין את אליהו מלובש בבגדי כהונה, עומד ומקריב התמיד כסדרו. ודבריו הללו נודעו לרבים, עכ"ל:

כתב הפרמ"ג סי' תקס"א סק"א שמעתי מאדוני אבי הרב ז"ל שאמר כמדומה בשם החסיד ר' גרשון קוטבר ז"ל שבא לירושלים וראה בשלותה עמים יושבים בה ובכה ואמר שזה שאומרים בראותי כל עיר (ירושלים של מטה) על תלה בנויה, ועיר ה' מושפלת, ירושלים של מעלה כו', שם ניכר החורבן, ודוממים כו': ובספר ייטב לב (במדבר) כתב בשם מדרש, דלעתיד יהיה ביהמ"ק גדול כירושלים בעוה"ז. והטעם, מפני שיחובר למקדש בהכ"נ ובהמ"ד שבחוצה לארץ:

22. טעמי המנהגים - קונטרס אחרון הערות סימן תקפז

* במדרש הנעלם (נח) כתב על מה שכתב שם, דאם הנשמה זכתה לעלות יותר, אזי נכנסה בפתח השלישי כו' ומשבחת להקב"ה בבית המקדש של מעלה, ומיכאל שר הגדול שהוא כהן לאל עליון מקריב הנשמה זו לקרבן. אמר ר' חייא, הקרבה זו אינה באה כשאר הקרבנות, אלא כאדם המקריב דורן לפני המלך:

23. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א

אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים. איתיביה רב שימי בר חייא לרב: ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה! אמר ליה: שימי, את? דקרו ליה אלהא דאלהא, בכל מקום מוקטר מוגש לשמי, בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי; ומנחה טהורה - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות - מאי בלילות? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה. לעולם זאת על ישראל - א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן; ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

24. תוספות מסכת מנחות דף קי עמוד א ד"ה ומיכאל שר

ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן - מדרשות חלוקין יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון ויש אומרים דקאי אדלעיל והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל, לא מצאתי יותר.